אמהות במודעות

גם אתם כהורים חושבים על החופש הבא ונלחצים? לרוב ההורים, התקופה הכי מלחיצה בשנה היא החופש הגדול.  כבר בספטמבר הורים נלחצים מהמחשבה על יולי ואוגוסט. החופש הגדול מגיע,  ואיתו, הבלאגן, ההוצאות הכספיות, השעמום של הילדים, הטירוף ברחובות, והשאלה היומיומית -  מה לעשות? איך להפעיל את הילדים?במה להעסיק אותם? כל הורה יאמר שזה קשה ומלחיץ, ואין ספק שזה אכן אך.. אבל האמת היא - שכהורים - אנחנו נדרשים ליצירתיות תמידית ואין סופית. אני לא מדברת רק על יצירתיות שתאפשר לנו לעבור את החופשים בשלום או הפעלות יצירה  שונות. אני מדברת על כך שעם הילדים שלנו, בעצם, כל רגע הוא יצירה. אנו הרי יוצרים מציאות לילדים שלנו, אנו יוצרים את ההבנה של הילדים שלנו על העולם, אנו יוצרים עבורם דרך ללכת בה, אנו יוצרים עבורם את העתיד שלהם. כהורים המגדלים ומחנכים ילדים, בכל רגע נתון אנו יוצרים ובוראים. אנו עושים זאת אם נרצה או לא, ואם נהיה מודעים לכך או לא. האמת היא, שבעצם מהרגע הראשון של ההתעברות, שזוהי היצירה האדירה ביותר בעולם - אנו הופכים להיות אמנים, יוצרים של ממש. בעצם, היצירה והאמנות העתיקות ביותר, המשמעותיות

הרבה פעמים שואלים אותי מה זה אומר הליווי הזה? מה את עושה? ולמי זה עוזר? אז הנה - פירוט מדוייק מה אני לא? אני לא קלינאית תקשורת אני לא מרפאה בעיסוק אני לא עובדת סוציאלית  וגם לא פסיכולוגית אני לא מאמנת אישית, או מדריכת הורים. אני לא קוסמת אבל מה אני כן? בוגרת לימודי תרפיה הוליסטית - טיפול בגלגולי חיים, טראומות והשפעתן על חיינו, טיפול בפרחי באך, תרפיה בצבע ותנועה. בוגרת לימודי יוגה ואיורוודה גננת ומחנכת בחינוך וולדורף בעלת ראיה חדה בנוגע לילדים, חמלה ואהבה לילדים ולהוריהם, עם הרבה נסיון בעבודה משותפת  עם הורים ותרפיסטים ליצירת סביבת התפתחות בריאה לילדים. אני פה כדי ללוות את הילדים, בשיתוף פעולה ובאמצעות הוריהם. אני מציעה שיטת ליווי הוליסטית נקודת המוצא בשיטת הליווי שלי היא שכל ילד הוא - הוא: אדם יחיד ומיוחד, כל זוג הורים הם הורים בעלי צרכים וערכים ספציפים להם, כל הורה ואדם במשפחה הוא אדם שווה ערך, בעל צרכים אישיים משלו, ולכל משפחה את הסיפור שלה. ישנן שיטות ליווי הורים רבות, נהדרות ונפלאות. בשיטת הליווי ההוליסטי אותה אני מציעה - אני באה ללוות את ה

אז מה הקשר בין גינון לאמהות? כשהתינוק שלנו נולד, אנחנו מתאהבות בו בין רגע. אנחנו מסתכלות עליו, מחזיקות אותו, ועוטפות אותו בהרבה אהבה. אנחנו חושבות עליו כל רגע ורגע, רוצות שיהיה לו רק טוב. מקוות בשבילו שלא יפגוש רוע או כאב לעולם. חרדות לו, חוששות לו, מחבקות אותו, אוהבות אותו, שואפות עבורו, חיות אותו. כשהבן שלי התפתל מגזים - אני הייתי איתו בתסכול ובדמעות. הוא סובל מכאבי שיניים ואני מרגישה את כאבו. הוא גדל - זוחל - נעמד - הולך, נופל ונחבל. הוא גם מתחיל לרצות, לנסות, להיכשל להתאכזב - להתרגז ולהתעצבן - ואני איתו שם. כואבת, מאוכזבת, מנחמת… אבל גם שואלת- מה התפקיד שלי? האם אני כהורה צריכה למנוע כל כאב תסכול או צער? האם אני כהורה צריכה רק לעטוף באהבה? האם אני כהורה צריכה ליצור מצבי תסכול ומאמץ כדי לחשל אותו? שיתחזק ? האם אני כהורה צריכה להיות שם תמיד או לתת לו להתמודד לבד? איך אני מכינה אותו לחיים? ומה תפקידי הפעיל בהתפתחות שלו? כולנו רוצות את הטוב ביותר עבור הילדים שלנו, כולנו רוצות לחנך אותם בצורה הטובה ביותר, אבל ישנה שאלה חשובה ביותר מהו בעצם חינוך מתוך אהבה?  

מאז שילדת, כמה פעמים אמרו לך למי הילד/ה שלך דומה? כשאני ילדתי,  לקחו פחות מ24 שעות מהרגע שהבן שלי נולד, ועד שהתחיל החידון הזה… האם הוא נראה כמוני או כמו בעלי? אולי בכלל כמו האחיין שלו מהצד שלי? או לאחיין השני?למי הוא יהיה דומה בעתיד במראה? ולמי באופי? כל כך הרבה פעמים, אנחנו ואחרים מסתכלים על הילדים שלנו ורואים את הדמיון שלהם למישהו אחר. את הדמיון הפיזי בינינו לבינם, הדמיון באופי, הדמיון בהתנהגות, בשפה שלהם, במניירות שלהם, בהרגלים שלהם ושפת הגוף שלהם. אבל בין כל הדמיונות האלו.. האם אנחנו  זוכרים לראות  אותם? כילדה, (וגם כבוגרת לצורך העניין, ) שנאתי שאמרו לי למי אני דומה..במשך כל חיי, ההורים, המורים, הדודים השכנים, כולם, חוו עלי דעה למי אני דומה ולמי לא.. לצערי, היו גם מי שהתייחסו אלי, ובחנו אותי לפי השוואות אלו. כילדה זה נורא בלבל אותי כיוון שאני לא הרגשתי דומה לאף אחד. הרגשתי אני! כבוגרת, כמחנכת, כאם, שמתבוננת על ילדים מסביבי, אין ספק ,שאני יכולה לראות דמיון בין ילדים לבין הסביבה הקרובה שלהם. דמיון בינם לבין ההורים שלהם, האחים שלהם וכו.. הדמיון לפעמים יהיה במראה, לפע

כשהתעוררתי מהניתוח הקיסרי, ידעתי שהתעוררתי אדם אחר. לא ידעתי כלום חוץ מזה הייתי כאובה, הייתי עייפה, הייתי בשוק כל החוויה של הלידה לא הייתה בכלל מה שתכננתי.. כאשה שמנסה לחיות חיים עם היבט הוליסטי, עוסקת בפיתוח מודעות,  מתאמנת ביוגה, עושה מדיטציה, אוכלת​ מזון בריא, לא לוקחת תרופות או הולכת לרופאים,  כולם בסביבה שלי היו בטוחים שאני אלד לידה טבעית, בלי אפידורל, בכריעה ואולי אפילו בבית. ההריון עבר בצורה טובה ורגועה, הרגשתי טוב, הייתי שמחה, והיו מעט תופעות לוואי. כמובן שהרבה בדיקות אבל הכל היה תקין, הייתי בקשר פיזי ורגשי עם העובר כל הזמן. את היציאה לחופשת לידה, תכננתי כך שיהיה לי מספיק זמן לנוח, להירגע ולהכין אותנו ללידה רגועה ובריאה. רק מה קרה? ערב היציאה שלי לחופשת לידה, שבוע 37, פתאום תחושה לא טובה… משהו בתנודות העובר השתנה…העובר שלי זז כל ההריון ופתאום בקושי שהרגשתי אותו.. לחץ.. פחד..בלבול.. מה זה אומר? מה עושים? ניסינו הכל לפי הספר: אכלתי מתוק - לא היה שינוי שכבתי על צד שמאל - לא היה שינוי נשמתי עמוק, דמיון מודרך… הכל - ולא היה שינוי. אז נסענו לבית חולים. הבטן מ